תנ"ך על הפרק - דברים טז - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

דברים טז

169 / 929
היום

הפרק

הרגלים, ספירת העומר, עֲלִיָּה לָרֶגֶל, שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, אִסֻּרֵי מַצֵּבָה וַאֲשֵרָה

שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ׃שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם׃אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק׃לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם׃צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃וְלֹֽא־תָקִ֥ים לְךָ֖ מַצֵּבָ֑ה אֲשֶׁ֥ר שָׂנֵ֖א יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שמור את חדש האביב. הוא חדש ניסן שהיה בו אביב כשיצאו ממצרים. ודרשו רז"ל שמרהו לפני בואו שיהא ראוי לאביב לקרב בו את העומר, ואם לאו עבר את השנה. ממצרים לילה. ההוצאה ביום היתה שנאמר (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו', וכתיב (שמות יב) בעצם היום הזה יצאו. אבל משעה שהורשו לצאת בלילה תקרא הוצאה. ולכך לא אמר הכתוב בלילה אלא לילה לרמוז על שעה שהורשו שנאמר (שם) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, ולכך תרגם אונקלוס ועבד לך נסין בליליא, כדי שלא תבין כי ההוצאה היתה בלילה. וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. צאן לחיוב הפסח, ובקר לשלמי חגיגה, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע. לא תאכל עליו חמץ. על שחיטת הפסח, שלא ימצא ברשותו חמץ בשעת שחיטה. בערב כבוא השמש מועד שלש זמנים הם, בערב תשחטנו משש שעות ולמעלה, וכבא השמש תאכלנו, ומועד צאתך תשרפנו. ובשלת ואכלת. בשול זה צלי אש הוא, מלשון (בראשית מ) הבשילו אשכלותיה, וכן (דברי הימים ב לה) ויבשלו הפסח. ופנית בבקר. לבקרו של יום שני שהוא חול, שאי אפשר לו לנסוע משם בי"ט שהוא קדש. או יאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך סביב, ירושלים, ומשם ילך לו אל ארצו. ודרשו רז"ל ופנית בבקר, מכאן שטעון לינה בליל מוצאי י"ט בעיר לכבוד המצוה, וכך דרשו ופנית בבקר, כל פנות שאתה פונה מן המקדש כשתבא אליו לא יהו אלא בבקר. ובאור לאהליך אפילו היה האחרון שבארץ ישראל כדי שיוכל להגיע לביתו ולחזור פעם שניה לראית חג השבועות. ומזה הוצרך פסוק זה להכתב בחג הפסח יותר מבשאר החגים, לפי שאין פנאי ללכת לביהמ"ק שני פעמים מפסח ועד עצרת אא"כ הוא נוסע משם לבקרו של חג המצות אחר שאכל שם פסחו ועמד י"ט ראשון יש לו ללון שם ולבקר שהוא חול ילך לאהליו, ועם זה יספיק לו זמן להגיע לביתו ולחזור לחג השבועות. כיצד, הרי שאמרו רז"ל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כלומר אורך הארץ ארבע מאות פרסה ורחבה כמו כן, והיה בהמ"ק באמצע הארץ, וא"כ מאתים פרסה היה המהלך ליותר רחוק ואחרון שבא"י, ובעשרים יום יהיה אדם מהלך מאתים פרסאות לחשבון עשר פרסאות בכל יום, וידוע כי מפסח ועד עצרת מ"ט יום, חסר מהם שמונה, ימי השבת ויום אחרון של יו"ט נשארו ארבעים יום, ועל זה אמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, כלומר בזמן עשרים יום, ובעשרים הנשארים היה צריך לחזור שנית למקדש לראית שבועות. ששת ימים תאכל מצות. והלא הזכיר למעלה שבעת ימים תאכל עליו מצות, דרשו רז"ל למה יצא שביעי מן הכלל, ללמד על הכלל כלו יצא, שזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, לומר מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות, רצה אוכל מצה או פירות, מה שאין כן בליל ראשון שנאמר (שמות יב) בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה. וביום השביעי עצרת. נקרא בלשון עצרת על שם שישראל נעצרין ונאספים בימים טובים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ותרגומו כנישין. ויש לך להשכיל כי יום שביעי של פסח הוא יסוד, וקראו הכתוב עצרת כשם שנקרא לשמיני של חג שהיא השמינית הסמוכה לו, וכבר נתבאר זה בסוף סדר פנחס (במדבר כט) בפסוק ביום השמיני עצרת. לא תעשה מלאכה. במצות השבת נאמר (שמות כ') לא תעשה כל מלאכה, אבל ביו"ט אמר מלאכה, וא"א לומר בו כל מלאכה שהרי אוכל נפש מותר. שבעה שבועות תספר לך. הזכירה הפרשה שלש רגלים כסדרן שהם פסח שבועות סכות שכל ישראל מתקבצין בהם, ולא הזכיר ראש השנה ולא יום הכיפורים שאין מתקבצין שם בבהמ"ק, ומזה אין אנו אומרים בתפלת מוסף ר"ה ויוה"כ ואין אנו יכולים לעלות ולראות כמו שאנו אומרים בתפלות שלש רגלים אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו. ומה שאמר תספר לך בלשון יחיד ובמקום אחר (ויקרא כג) תספרו חמשים יום בלשון רבים, דרך הכתובים להזכיר המצות פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים, ואחר שהזכיר המצות בלשון רבים יחזור ויזכירם בלשון יחיד, כדי שלא יחשוב היחיד להפטר ממנה בכלל הרבים ולהנצל מענשה לכך יחזור וידבר עם כל יחיד ויחיד, כענין מצות ציצית שהיא אמורה בלשון רבים (במדבר טו) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וחזר והזכירה בלשון יחיד (דברים כב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך. ואין צריך לומר במצוה אחת בפסוקים רבים, שאפילו בפסוק אחד מצאנו לשון רבים ויחיד, הוא שכתוב (ויקרא יט) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, ורבים כן. ועוד טעם אחר, שאלו נכתבה המצוה בלשון רבים ולא בלשון יחיד הייתי אומר שהמצוה אינה אמורה אלא לב"ד ואין כל אחד ואחד מישראל חייבין בה, לכך הוצרך הכתוב לחזור ולהזכירה בלשון יחיד. וכן במצות לולב הזכירה בלשון רבים (שם כג) ולקחתם לכם ביום הראשון, ולא נזכר בשום מקום לשון יחידי, הרי הזכיר שם ושמחתם לפני ה' אלהיכם, ואי אפשר להבין שתהא המצוה אמורה לב"ד ולא לכל ישראל שהרי כל ישראל חייבין הם בשמחת המועדים, וכבר מצינו בלשון יחיד ושמחת בחגך. ולענין הספירה אמרו חז"ל, שבעה שבועות תספר לך מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, יש שסוברים כן, מצוה למימני יומי בכל יום ויום ומצוה למימני שבועי בהשלמת השבועות, אבל לא בכל יום, שאין צורך להזכיר השבועות בכל פרט הימים, וזה דעת המאור ז"ל. ויש שסוברים מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי בכל יום ויום, וכיון שעבר שבוע ראשון מצוה למימני השבועות שאחריו בכל יום ויום מן הימים שהוא סופר, לפי שהשבועות ירמוז לאלף השביעי ולכך צריך שיזכירם בכל יום, וזה דעת החכם ר"א בן עזרא. מהחל חרמש בקמה תחל לספור. למדך שהקצירה והספירה באין כאחד. ודרשו רז"ל יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת"ל (ויקרא כג) מיום הביאכם, אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל (שם) שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא אותן תמימות בזמן שאתה מונה מבערב, הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ועוד דרשו רז"ל אל תקרי בקמה אלא בקומה, מכאן לספירת העומר שהיא מעומד, ומה קצירה מעומד אף ספירה מעומד. וארבעה דברים הן שמצותן מעומד, והסימן בהם עצמ"ל, ואלו הן עומר ציצית מילה לולב. מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך. מסת נדבת ידך תרגומו די מחסורו (דברים טו) כמסת חוסרניה, ויאמר הכתוב לפי ספוק נדיבות הלב שבך ולפי הברכה והעושר שיש לך תתן, ולכך הושמה מלת תתן באמצע בין מסת נדבת ידך ובין כאשר יברכך ה' אלהיך, כלומר לפי נדיבתך ועשרך תביא קרבנות לשלמים ותקדיש על שלחנך קרואים. ונראה שאינו דבק עם חג השבועות לה' אלהיך אבל הוא ענין בפני עצמו, והוא הדין בשאר המועדים שיתן אדם צדקה ויקדיש קרואים לפי נדיבותו ולפי עשרו, אבל גלה זה בכאן בחג השבועות מפני שהפסח זמנו שבעת ימים והסכות כמו כן שבעת ימים אבל שבועות שאינו אלא יום אחד הייתי סבור שאין החומר בו כל כך כמו בשאר המועדים, לכך הודיענו בו החיוב שאין להקל בו במצות הצדקה, שהרי שוה הוא לשאר המועדים וחמור כמותם ואע"פ שאינו אלא יום אחד. והקרואים האלה הם הלוי והגר והיתום והאלמנה, וגר זה אינו אמור אלא בגר צדק שהוא בן ברית, ומה לוי בן ברית. אף הגר בן ברית ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ארבעה שלי הלוי והגר והיתום והאלמנה, ארבעה שלך בנך ובתך ועבדך ואמתך, אמר הקב"ה אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, וזהו שאמר ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. ושמחת בחגך. דרשו רז"ל ולא בשמחת אשתך, מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, והנה הזכיר בכאן בחג הסכות לשון שמחה ולשון ברכה, לשון שמחה שנאמר ושמחת בחגך, לשון ברכה דכתיב כי יברכך ה' אלהיך, וכן מצינו שהזכיר בחג שבועות לשון שמחה שנאמר ושמחת לפני ה' אלהיך, לשון ברכה כאשר יברכך ה' אלהיך, אבל בחג הפסח לא הזכיר בו לשון שמחה ולא לשון ברכה, וטעם הדבר מפני שבשני המועדים שהם שבועות וסכות התבואה מצויה בהם אצל בעלי בתים ואפשר להם לפרנס ארבעה קרואים שהזכיר, וכיון שהוא מפרנסן בהן הרי שמחה והרי ברכה, שהקרואים שמחים ובעלי בתים מתברכין, אבל בפסח לא נקצרה התבואה החדשה עדיין והישנה כבר כלתה, ואי אפשר לשמח אותם בפסח, שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שלא יפרנסם, לא נזכר בו לשון שמחה וברכה. ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות, ושמחת בחגך והיית אך שמח ושמחת לפני ה' אלהיך, לפי ששנינו בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין פסח ועצרת וראש השנה לכך נכתבו בו שלש שמחות, עד כאן. ודרך הקבלה בשלש רגלים אלו הנזכרים בפרשיות כסדרן פסח שבועות סכות כנגד שלשה אבות, החסד והדין והרחמים. פסח כנגד מדת החסד, כלשון (שמות יב) ופסח ה' על הפתח, ותרגם אונקלוס ויחוס, וזהו שכתוב (תהלים קלו) למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו, שהרי מכת בכורות שבו יצאו ישראל דין היה למצרים וחסד לישראל. שבועות כנגד מדת רחמים שהוא המכריע, ומזה דרשו (דברי הימים א כט) והתפארת, זה מתן תורה, לפי שהתורה בשם המיוחד נתנה. סכות כנגד מדת הדין לשון סוכה ברוח הקודש, וכן אמרו למה נקרא שמה יסכה, שסוכה ברוה"ק, וזהו (תהלים סח) אדני בם סיני בקדש, כלומר בחכמה, שהרי מצות הסכה רמז לחכמה, ולכך דרשו קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, מלמד שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. והענין שהוא מקום עולמו או בית עולמו. וכן החכמה נרמזת בבי"ת של בראשית, והסוכה נקרא בית שנאמר (בראשית יג) ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית, וכן הוא אומר (משלי כד) בחכמה יבנה בית, וכתיב (שם ח) בית נתיבות נצבה, והחכמה מקפת וסובבת את הכל ודוגמתה אות הבי"ת שהיא מוקפת משלשה צדדים כנגד הכשר הסכה שהיא שלש דפנות, שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, והוצרכו לומר כן ושלישית אפילו טפח, על עוקצו של בי"ת היוצא מאחוריו, וזה מבואר. והיית אך שמח. והלא כבר נאמר ושמחת בחגך, אלא למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו אך, כלומר עד שיעברו כ"א ימים מתשרי, ואחר א"ך ימים כבר עברו שבעת ימי הסכות. ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העוה"ז שלשון אך לשון מועט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר, וגדלה שמחתו בחג הקציר וכענין שכתוב (ישעיה ט) שמחו לפניך כשמחת בקציר, ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו, צמרו ופשתו שמנו ושקויו, ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות והיית אך שמח כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני. ואף בזמן עשית המצות ראוי לו שישמח וירעד, וכענין שדרשו רז"ל (תהלים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה, לפי שבעוה"ז יש בו יצה"ר שהוא נמשך אחר השמחה ואין הצדיקים בטוחים בעצמם, אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעוה"ב בראית פני שכינה, בשפע שאין לה הפסק, ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית, וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה כט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז)שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק זה (משלי ג) כי יסוד התורה ועקרה שלום, וכן מצינו עיקר בריאתו של עולם שהוא השלום ולכך דרשו רז"ל, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו, שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם. וידוע כי השמים נבראו תחלה, ונקראו שמים לפי שהם אש ומים, והנה הם שני הפכים, לא יתכן זווגם והתחברותם כי אם ע"י השלום, הוא שכתוב (איוב כה) עושה שלום במרומיו. הקב"ה נקרא שלום שנאמר (שופטים ו) ויקרא לו ה' שלום, וכתיב (שיר א) שיר השירים אשר לשלמה, מלך שהשלום שלו, בחר בישראל יותר משבעים אומות וקראן שולמית, וזהו שדרשו רז"ל (שם ז) שובי שובי השולמית, אומה ששלום העולמים דר בתוכה, ונתן להם התורה שכלה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כל מצותיה של תורה הן שלום לגוף ולנפש, שלום לגוף הוא שכתוב (שמות טו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו', שלום לנפש כי מצד קיום המצות תשוב הנפש טהורה לשרשה, כענין שכתוב (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ותהיה מדת השלום שואבת אותה. ומזה דרשו רז"ל בכתובים כשהרשעים נפטרין מן העולם מלאכי משחית יוצאין לקראתן ואומרים להם (ישעיה מח) אין שלום אמר ה' לרשעים. וגדולה מדת השלום שכל המדות נחתמות בשלום והשלום חתימת הכל, ולכך תקנו לנו רז"ל שתהא התפלה חותמת בשלום, המברך את עמו ישראל בשלום, וכן דרשו במסכת סוכה ברכה דהקב"ה שלום היא שנאמר (תהלים כט) ה' יברך את עמו בשלום. ונראה לומר שיצא להם לרז"ל לחתום התפלה בשלום מפרשת הקרבנות, שהרי תפלות כנגד תמידים תקנום, והתורה בסדור הפרשיות של הקרבנות חתמה לנו בקרבן שלמים הוא שכתוב (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים שמטילין שלום בעולם. וכן מצינו שלמה ע"ה שחתם שיר השירים בשלום, הוא שאמר (שיר ח) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, וכן בקהלת עתים שבו חתומים בשלום, שנאמר (קהלת ג) עת מלחמה ועת שלום. ודרשו רז"ל אף בשעת מלחמה צריכין שלום שנאמר (דברים כ) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. ואין צריך לומר העולם השפל שאפילו העליונים צריכין שלום שנאמר (איוב כה) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, וכך דרשו רז"ל, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, והקב"ה עושה שלום ביניהם, והלא דברים ק"ו ומה במקום שאין איבה ותחרות צריכין שלום, במקום שיש איבה ותחרות לא כל שכן. והענין כי לשון עושה שלום במרומיו הוא כולל שלום השמים בעצמם, הנבראים והמיוסדים מאש ומים, וכולל ג"כ המלאכים שבמרומיו שעליהם רמז המשל ופחד, וקרא למיכאל המשל מפני שהוא השר הגדול הממונה והמושל לבקש רחמים על ישראל. ואין צריך לומר החיים שאפילו המתים צריכין שלום, שנאמר (בראשית טו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. מדת השלום נתנה לאהרן, ועמה זכה להיות לו החיים והשלום (מלאכי ב), וזכה זרעו לכהונת עולם לברך את ישראל שנאמר (במדבר ו) וישם לך שלום. הא למדת שהשלום קיום העולם. וכשם שהשלום קיום העולם כן המשפט קיום השלום, שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסין והורגין זה את זה ולא היה העולם מתקיים, וע"י המשפט הוא מתקיים שכן דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, לפי שהשפטים מעמידים השלום שכל העולם כלו תלוי עליו, ועל כן נצטוינו מן התורה למנות ב"ד בכל שער ושער וזהו שכתוב. שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. נסמכה פרשת שופטים לפרשת רגלים להודיענו שאע"פ שישראל עולין לרגל שלש פעמים בשנה ושם ימצאו הכהנים הלוים ומורי התורה והן יכולין לשאול מהם התורה והמצות ואיך יתנהגו בהם והם יתירו להם כל ספקותיהם, אעפ"כ מצוה מוטלת עליהם למנות שופטים בכל עיר ועיר. ושופטים הם החכמים יודעי דת ודין שנותנין את הדין, ושוטרים הם המכריחין את הדין, אלו בעלי מקל ורצועה הסובבים בעיר ומשוטטים בחוצותיה לתקן כל מעוות ולצדק המדות והמשקלות, וכל זה על פי השופטים ומצותם. ודע כי השופטים על שלשה חלקים יש שופטים של שבעים ואחד, ויש שופטים של עשרים ושלשה, ובית דין של שלשה. בית דין של שלשה מתקנת חכמים הם שמעמידין אותן בעיר שאין בה מאה ועשרים ישראלים, ואמרו רז"ל אין ב"ד פחות משלשה כדי שיהא בו רוב ומעוט אם יחלוק אחד מהם, וסמכו זה מהכתוב שהזכיר שלשה פעמים אלהים, (שמות כב) ונקרב בעל הבית אל האלהים, עד האלהים, אשר ירשיעון אלהים. ואע"פ שהיחיד יכול לדון מן התורה שנאמר (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך, תקנת חכמים היא עד שיהיו שלשה, וב"ד אלו בדיני ממונות. ושנים שדנו אין דיניהם דין, ואמרו רז"ל אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, אבל אם קבלוהו בעלי הדין עליהם כשלשה הרי זה מותר. ודרשו עוד א"ר יהודה בן פזי אפילו הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר (מלכים א כב) וכל צבא השמים עומדים עליו וגו', אלו מימינין לזכות ואלו משמאילין לחובה, ואע"פ שאינו דן יחידי, חותם יחידי, שנאמר (דניאל י) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. בית דין של כ"ג הם מן התורה והם הנקראים סנהדרי קטנה, ומעמידין אותן בכל עיר ועיר שיש בה ק"כ אנשים מישראל או יותר, ויושבת בשער העיר שנאמר (עמוס ה) והציגו בשער משפט, והן דנין דיני נפשות, ואין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה ממה שכתוב (במדבר לה) ושפטו העדה והצילו העדה, ודרשו רז"ל עדה שופטת עדה מצלת, עשרה מחייבין ועשרה מזכין, ומוסיפין עוד שלשה כדי שלא יהא ב"ד שקול, ויהיה בו אחרי רבים להטות. בית דין של שבעים ואחד הם מן התורה והם הנקראין סנהדרי גדולה, והם שהיו קבועין במקדש ונקראין ב"ד הגדול שבירושלים, וזה ממה שכתוב (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ועם משה שהיה על גביהם שנאמר (שם) והתיצבו שם עמך, הרי שבעים ואחד. גדול שבחכמה שבכל שבעים ואחד מושיבין אותו אלוף לראש, הוא ראש הישיבה, ונקרא נשיא אצל רז"ל, והוא היה במקומו של משה, ואב בית דין היה שני לו והיה יושב לימינו, וכל שאר הסנהדרין יושבים לפני שניהם כל אחד כפי מעלתו זה אצל זה, והיו יושבים כבחצי גרן עגולה כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין היושב לימינו רואין את כלן. ובמדרש שפטים ושטרים, שניהם צריכין זה לזה, אם אין שופט אין שוטר אם אין שוטר אין שופט, אלמלא אימתו של יואב לא היה יכול דוד ע"ה לעשות הדינין, שנאמר (שמואל ב ח) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, כי דוד ויואב שופטים כאחד, כל מי שאינו שומע לדיין מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו, וכן אמר איוב (איוב כט) אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, כלומר אפילו גזל הנאכל היה מוציא מפיו שמחייבו לשלם. גדול כח המשפט שבזמן שהמשפט נעשה בארץ אין הקב"ה יושב עמהם בדין ודן אותם במדת רחמים, וכשאין המשפט בארץ דן אותן במדת הדין, וכן מצינו במדרש תהלים, בזמן שאין הדין בארץ הדין בשמים, והקב"ה יושב עמהם בדין ופורע מהן, אבל בזמן שהדין בארץ אין הקב"ה יושב עמהם בדין, שהרי הדין אומנותו של הקב"ה דכתיב (ישעיה ל) כי אלהי משפט ה', וכשנוטלין אומנותו ועושין את הדין בארץ הקב"ה דן אותם ברחמים, הה"ד (ויקרא כו) אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם. תתן לך. משה מסר נפשו על הדין לכך נקראו הדיינין על שמו, הוא שכתוב (שמות ב) וירא איש מצרי מכה איש עברי ויך את המצרי, וכן מסר נפשו על התורה ועל ישראל, על התורה דכתיב (שם לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, על ישראל הוא שאמר במעשה העגל (שם לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, ונקרא הכל על שמו. התורה נקראת על שמו דכתיב (מלאכי ג) זכרו תורת משה עבדי, וישראל על שמו (שמות לב) כי שחת עמך, וכן הדיינין נקראו על שמו, דכתיב תתן לך. ושפטו את העם משפט צדק. משפט של צדק, שיהיה המשפט דין נחתך, וכן כתוב (ויקרא יט) בצדק תשפוט עמיתך, וכמו שאמרו יקוב הדין את ההר, ואמר ר' עקיבא אין מרחמים בדין, ולכך אמר משפט צדק, שהרי לשון משפט הוא המצוע וענין בינוני, וזהו שכתוב (תהלים קיב) יכלכל דבריו במשפט, (ירמיה ל) ויסרתיך למשפט. וזה במדותיו של בשר ודם, אבל צדק האמור במדותיו של הקב"ה כולל דין ורחמים, ולכך אמר הכתוב (תהלים צט) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, כי משפט הוא קו אמצעי והוא מדתו של יעקב, ומזה אמר הכתוב (ירמיה י) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני, הזכיר אך למעט חלק הדין שבו, ועל כן אמר יסרני ה' אך במשפט, כלומר בחלק החסד, אל באפך שהוא חלק הדין, פן תמעיטני, והבן היטב, כי צדק הוא מדת דינו של עולם דכתיב (תהלים ט) והוא ישפוט תבל בצדק, מקבל ממדת הדין של מעלה הנקראת אלהים, וזהו שכתוב (שם נח) אך יש אלהים שופטים בארץ, וזהו סוד הכתוב הזה, שופטים כנגד אלהים שהוא מדת הדין של מעלה, ושוטרים הנצח וההוד, שעל ידם יוצאות הפעולות בעולם בדבר והפכו, לטוב או לרע, והכל נגמר ע"י צדק שהוא סוף הבנין, וזהו ושפטו את העם משפט צדק. ודרשו רז"ל משפט צדק מלמד שעושין צדקה עם שניהם, עם הזכאי שהוא נוטל את שלו ועם החייב שמוציאין גזלה מתחת ידו. לא תטה משפט. אזהרה לדיין, או אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, שלא ימנו דיין אא"כ הוא בקי והגון, לפי שהוא סבה להטות המשפט, ואם עשה כן כאילו נטע אשרה, לכך סמך לו לא תטע לך אשרה כל עץ. ובפרשה זו תמצא ששה לאוין. ואמרו במדרש ויקרא רבה שש מעלות היו לכסא של שלמה, דכתיב (דברי הימים ב ט) ושש מעלות לכסא, והכרוז היה עומד לפני כסאו של שלמה כיון שהיה עולה במעלה ראשונה היה הכרוז אומר לא תטה משפט, שניה היה הכרוז אומר לא תכיר פנים, שלישית היה הכרוז אומר לא תקח שחד, רביעית היה הכרוז אומר לא תטע, חמשית היה אומר ולא תקים, ששית לא תזבח, עד כאן. לא תכיר פנים. שלא יהא עשיר יושב ועני עומד, ולא יהא רך לזה וקשה לזה, לפי שמסתתמים טענותיו. ולא תקח שחד. אפילו לשפוט האמת, לפי שאחר שקבל השחד נעשה עור בדין. ואמרו רז"ל מאי שחד, שהוא חד, כלומר שהמקבל והנותן נעשו אחד ושוב אינו רואה לו חובה. והמקבל שחד נקרא רשע דכתיב (משלי יז) שחד מחיק רשע יקח, וכתיב (שם כא) ושחד בחיק חמה עזה, וכתיב (שם יז) אבן חן השחד בעיני בעליו, ודרשו רז"ל למה נמשל לאבן שבכל מקום שנופלת שוברת. צדק צדק תרדוף. ע"ד הפשט יזהיר שיצדק האדם במעשיו ובדבריו, כי אלה הם הדברים שאפשר לו לאדם להרע לעצמו ולאחרים, ועל כן בא כפל הלשון, וכל הצודק בדבריו אות ומופת על צדקת מעשיו, ועל כן ראוי לכל אחד ואחד מישראל שיצדק בדבור ובמעשה, כענין שכתוב (צפניה ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. או ידבר הכתוב עם האנשים אשר להם הריב ויזהיר אותן לרדוף אחרי הצדק הן לריוח הן להפסד, וזהו כפל הלשון. וע"ד הקבלה צדק צדק תרדוף, צדק המקבל מצדק תרדוף כשתשפוט צדק בבית דין שלך, וכענין שכתוב (שמות טו) תפול עליהם אימתה ופחד, אימתה ה"א אחרונה שבשם המקבלת מפחד. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי צדק צדק תרי זימני, אמר ליה דכתיב (שמואל ב כב) מנגה נגדו, צדק ראשון צדק ממש זו, שכינה, שנאמר (ישעיה א) צדק ילין בה, מאי צדק שני, זה צדק שהוא מפחיד הצדיקים, והאי צדק הוי כובע ישועה על ראשו, ואין ראש אלא אמת שנאמר (תהלים קיט) ראש דברך אמת, ואין אמת כי אם שלום שנאמר (מלכים ב כ) כי שלום ואמת יהיה בימי, עד כאן. ומטעם זה מצינו חכמי האמת שקורין לאדם המתגייר הבא לחסות תחת כנפי השכינה גר צדק. למען תחיה. לעולם הבא, בצדק עליון שהוא האור הגדול הצפון לצדיקים. וירשת את הארץ. בצדק תחתון שבארץ ישראל כנגדו. ואל הכוונה הזו אמר שלמה (משלי כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, באורו שאם ירדוף אדם אחר מדת הדין הכלול מן הרחמים הנקראת חסד ה' ימצא צדק עליון שהוא חיי העוה"ב, זהו ימצא חיים צדקה וכבוד, וזה מבואר. לא תטע לך אשרה. לשם עבודה זרה ובא לחייבו מלקות משעת נטיעה, וכן דרך עובדי אלילים כענין שכתוב (ישעיה סו) המתקדשים והמטהרים אל הגנות.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך